מסלול חיי סבתא אידה

View מסלול חייה של סבתא אידה in a larger map

סיפור חיי סבתא אידה

בחרתי לכתוב על סבתי, אידה (סבתא מצד אמא).
סבתא אידה נולדה בקהיר שבמצרים ב- 21.6.1934 .
שם משפחתה הקודם היה מאן (פירוש השם אינו ידוע).
סבתא אידה היא השנייה מבין חמישה אחים: שלושה בנים ושתי בנות. (שניים מבין הבנים נפטרו במהלך השנים).
לסבא של סבתא אידה הייתה חנות תכשיטים ואבא שלה היה חייט ותפר חליפות לעשירי קהיר.
הם גרו בבית גדול בשכונה עשירה, קרוב מאוד לארמון המלך.
בבית היו טבח, מטפלת ועוזרת. עד גיל 4 הייתה סבתא אידה בבית. מגיל 4 היא הלכה לגן שהיה חלק מבית הספר בו היא למדה עד גיל 15. בבית הספר הזה למדו רק בנות מכל הדתות: נוצריות, מוסלמיות, ארמניות, קופטיות ויהודיות.
כל המורות היו נזירות צרפתיות. בבית הספר כולן דיברו צרפתית. בין היתר למדו ערבית, התעמלות, ריקמה, סריגה וציור.
יום הלימודים היה מהשעה 08:00 עד השעה 16:00. לבנות בבית הספר היו מדים: סרבל משובץ ורוד ולבן, חולצה לבנה, נעליים שחורות וגרביים לבנות.
בנות עם שיער ארוך היו חייבות לאסוף את השיער בקוקו או צמות.
כשסבתא אידה הייתה בת 10 חלתה אמא שלה בסכרת- מחלה שליוותה אותה כל חייה. מסיבה זו נאלצה סבתא אידה לעזוב את הלימודים בגיל 15 כדי לעזור בבית, לטפל באמא שלה החולה ובאחיה הקטן שהיה אז בן 5.
השכנים של המשפחה היו יהודים, נוצרים, מוסלמים. היהודים בקהיר היו חלק מ"משפחה" אחת גדולה מכל הדתות ומכל העדות. במשפחה חגגו את כל החגים היהודיים. אבא של סבתא אידה היה אדם דתי שהקפיד ללכת לבית הכנסת ולהניח תפילין כל בוקר.
אחים של סבתא אידה, חגגו בר מצווה בבית הכנסת הגדול ביותר בקהיר. אלו היו מסיבות מפוארות אליהן הוזמנו משפחה, חברים ושכנים.
לאחר שהוקמה מדינת ישראל החליטה הקהילה היהודית במצרים לאסוף את כל בני הנוער היהודים ולהעלות אותם לארץ, בין היתר כדי שלא יגוייסו הבנים לצבא המצרי. באוקטובר 1951 עלתה סבתא אידה לבד לארץ במסגרת "עליית הנוער". 500 בני נוער הפליגו באונייה לארץ דרך צרפת, איטליה, יוון עד לנמל חיפה. משם נלקחה סבתא אידה לקיבוץ "יגב" (ידוע כיום כ"כפר עזה"). בקיבוץ, חיכה לה כבר אחיה הגדול מוריס, שהגיע לארץ שנתיים קודם.
ההורים של סבתא אידה הגיעו לארץ עם שאר המשפחה חצי שנה אחריה, אחרי שכל רכושם נלקח על ידי ממשלת מצרים.
בהתחלה, גרה סבתא אידה עם אחיה באוהל. אחר כך הם קיבלו חדרים, 4 אנשים בחדר. סבתא אידה עבדה בהתחלה בגן הירק (היא אספה עגבניות, מלפפונים, בננות...), אחר כך היא עבדה במטבח של הקיבוץ. היא הייתה קמה בארבע לפנות בוקר כדי להכין ארוחת בוקר לכל חברי הקיבוץ. כולם בקיבוץ דיברו צרפתית ורוב החברים היו עולים ממצרים וממרוקו. סבתא אידה למדה עברית לבד: גם לדבר, גם לקרוא וגם לכתוב. עד היום היא משתמשת בצרפתית, ערבית ועברית במשפט אחד.
סבתא אידה הכירה את סבא משה ז"ל בקיבוץ. הוא היה מרכז המשק, אחראי על לוח העבודה. הם התחתנו בפברואר 1952 בבית הכנסת הגדול ברחובות.
לאחר 9 חודשים נולד דוד שלי הגדול, מנחם (המי). כאשר המי היה בן 4, עזבו סבא משה ז"ל וסבתא אידה את הקיבוץ. סבתא אידה לא אהבה את החיים בקיבוץ. היא רצתה לגדל את ילדיה בעצמה ולא שיגדלו אותם בבית הילדים.
מהקיבוץ, הם עברו לגור עם ההורים של סבא משה ז"ל בדירה קטנה ביפו.
המצב הכלכלי היה מאוד קשה. לא היה כסף, האוכל ניתן בהקצבה עם קופונים
ובגלל שלסבתא אידה היה תינוק, היא קיבלה 2 ביצים לשבוע במקום אחת.
דודה שלי מלכה נולדה ביפו בשנת 1956. מיפו עברה המשפחה לרמת החייל ומשם לשכונת התקווה שם הם גרו בחנות מכולת ישנה שהפכו אותה לדירה.
הבית האחרון היה בחולון שם גרה סבתא אידה כבר 50 שנה.
בחולון, נולד דוד שלי, בנימין (מינו) בשנת 1961 בדיוק ביום הולדתו ה-9 של המי. כשהייתה סבתא אידה בת 30 נולדה אמא שלי, פרידה בשנת 1964.
סבא משה ז"ל נפטר ב- 27.4.1998 כשהיה בן 76. מאז, כבר 10 שנים גרה סבתא אידה לבד.
סבתא אידה לא עבדה מחוץ לבית מעולם. היא הקדישה את חייה למשפחתה ולגידול ילדייה. היא המרכז של המשפחה, אצלה מתאספים כולם בחגים, ימי הולדת ואירועים שונים.
לסבתא אידה 11 נכדים ונין אחד (ועוד אחד בדרך...)